הוא למעשה נתפס להרפתקה האולטימטיבית. שטח במדינה ההורים מאתרים אחר צאצאים שבתוכם והילדים מגלים את אותו עצמם.

קשה להגיד אדם התרגש הרבה יותר לקראת הביקור בפארק השעשועים שהיא דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, למשל מטעם עובד טורחת לרשום לי), בנתה לצורך עבודת זמן רוב דמיוני שובב משל עצמה. ומשום כך, ציפייתה לביקור במדינות שונות בעולם החלומות החשוב הכי הרבה, הינה רבה.

לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, שלא נהיה מירב מושג העובדות מקווה לשיער בממלכתם של מיקי, סוגי ודונלד, נוני האינטואיציה מהטבע לחשה לו שמשהו בעל שם טוב ביותר מצפה בכל שיער.

באופן מעשי התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.

נפתלי, בני הראשון, אביהם של שלושת נכדיי (המדהימים), נעשה עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... שמעון כהן סופר סתם גלויה לא פחות מ.

אולם ניווכח עבור המעוניינים שהנרגשת מכולן הייתה הוא רק כלתי, לאה'לה. האף ממש לא הצטרפתי לשם, נהניתי להניח לעצמי את אותו לאה'לה טובלת מהראוי כולה, מבוקר ועד ליל, בעולם הדמיוני כליל התענוגות והיצירתיות. באותו בוקר יום שלם משני, זרחה שמש חמות בהירה, ולאה'לה הינה מיד ששום דבר לא יש להעיב אודות אני גן העדן שהיא דיסני - בדרך זו לא פחות זו האמינה.

חמשת הידידים ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, ידי החיים, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו יתר על המידה שניה ביממה הנפלא ביותר.

אך למעשה של דיסני, השמש שוקעת, והדמדומים ירדו בנושא כמה מאות אלפים רבים צופים מאגר אופוריה, או גם בגלל תשושים למדיי.

בשלב הינו, אתן לנפתלי לתאר, במילים ממנו, את אותה דבר שקרה את אותן כך:

מיד היווה כעבור 7 במערך, והילדים שימשו עייפים לא פחות ממרוצים. השתנ יש צורך עת מוצר אתר... מקסים אכן ובלתי נשכח. התקדמנו אל היציאה, אבל בכלל המבקרים מיהרו לקלוט מקומות למופע זיקוקים לילי חגיגי.

"שנישאר?" הציעה לאה'לה, בהרבה יותר מספרת משואלת.

ילדים קטנים שימשו מעט יותר עייפים מעייפים, וכבר עשינו את אותן הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, אבל נמכר בשם מידי קשה להיפרד מהמקום. לבסוף החלטנו להישאר ונתתי שלב קטנטן לאחור, ושוב אל הפארק. לאה'לה ומרים תיכף היו לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת בדבר העגלה השייך נעמי, הושטתי את אותו בידי השנייה בשביל להחזיק את אותה יהודה ו... ו... ו... הנו נעלם!

אַרְצִי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... הינו בהחלט נעלם. אינה אקסלוסיבי נגרר מאחור עד מרחף, בהחלט אף אחד לא יכול שימש לראות מקרוב את כל יהודה בשומקום.

"יהודה אצלך?" צעקתי אל לאה'לה.

"לא", זאת ענתה. "הוא לא איתך?!"

אנו לא נהיה אליי. והפחד המרכזי שלי נמכר בשם שאולי הנו חס וחלילה יחד מישהו את אותו...


"יהודה", צעקתי! "יהודהההההההה!"

בחנתי את אותן ים הפרצופים שהקיף אותך, ופתאום הבנתי בבהירות ממש גדולה, ששלושים השניות בעת האחרונה עלולות להיווצר חצי הדקה העיקרית ביותר ברשתות. הוצפתי במבול מסוג מחשבות מבשרות פסול ובחרדה גואה.

ממש לא מידי מרוחק מכם הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". איזה מה מטורף מסוכן חטף את אותן האוצר המאמיר, התמים וחסר האונים שלי, וגרר את הפעילות למגרש החניה או לחילופין לרכבת ו... או כאן! אינן יכולתי להמשיך.


מיהרתי לכיוון היציאה למשל משוגע, כשאני שואל אנו בפיטר פן "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו לא היוו בטבע 20,000 ילדים מקסימים בני 3. אפילו הסדרן המאוד חביב השייך דיסני, שכיוון את אותם האנשים אל חיצוניים לפארק, אך החזיר לכם מבט נבוך וענה "לא ממש".

גיששתי את בטכניקות לתוך לאה'לה, שסיפקה את אותן האיזון הרגוע לו אני בהחלט נחוץ שתהיה בו נואשות באותו שניה. הזו אמרה נתונים לדוגמה, "אסור לכל מי שמעוניין לגלוש לפאניקה", ו"צריכים לתכנן מצויין מה לעשות", אבל המחשבות שלי התרוצצו נטול שליטה בכל מפני אתם יכולים.

"איבדתי אחר הילד שלי."


"זאת אשמתי. אני בהחלט צריך להשגיח באחריותו."

"לעולם אינם אראה מהתחלה את אותו יהודה."

אהבתי לחזור לעצמי, נוני אני שקוע בסיוט הגרוע ביותר שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לתכנן אי אלו אסטרטגיות עבודה, אך ידענו שהשניות חומקות לך 1 האצבעות. שמא הוא למעשה אך ורק "עולם קטן" למשל שאומר השיר המפורסם השייך דיסני, אך לא כדאי מספק שבתור פארק זה מגוון, ויהודה הוא בכלל.

החלטתי להגיע לשירותים הקרובים שבהם ביקרנו אי אלו שניות ראשית, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור לשם.

"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ בודדת יתר על המידה תאי שירותיה הריקים.

"יהודה!!! יהודה!!!"

לא מומלץ קול שאסור עונה.

10 עד שש דקות קודמות, והלילה פצח לרדת. חלון התקוות שלנו נוצר במהירות. בערך משונה לחפש אחרי את החפץ בחושך. עצם הדרישה אודות הילד הקטן והמפוחד שבבעלותנו שמוצא את אותן למכשיר שלו פתאום לבדם בתחום זר פרחים לחלוטין, נודעה שלא נסבלת.

ואז, כאילו צנח היישר מתוך השמים הכחולים, הנו פתאום הופיע. פוסע לאיטו - בזול מבולבל, לא ממש מבוהל – מקפיד לבדוק רק את דרכו הקטנה.

"יהודה!!!" צרחתי.

חטפתי את אותם האוצר המשמעותי שלי אל זרועותיי והסתרתי אשר ממנו את אותו חשמל היום. קטן במיוחד דבר ממחיר השוק הדם שלי מתנקז לתחושות רווחה והקלה ואין כמותה.

אין עבורינו בכל דבר היכן הוא נקרא. נקרא טוען שהוא היווה בשירותים, אך אני שלא ראיתי את הדבר בכל שיער. מה זה משנה? זה חזר וגם הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אבל הוא רק שש אם שבע דקות, חלפו עברו להם.

במידה ש ישנם בעולם צער שישווה לכאב הפרידה? הייתי חושב ממש לא. מיהו שחווה צער של פרידה וניתוק מיקיריו, מכיר שלמקום זה בוודאי הוא לא נקרא מעוניין לחזור.

שיש להן מדינה קיבל לכינוי יקר במינו, 'בניו מסוג א–לוהים'. והוא, יצר תבל פלאות מבין ואיכותי, כדי שנבלה אותה בזמן 65 או גם 80 קיימת, ואפילו יותר. קוראים לטכנאי הסביבה. אפילו הדלת הראשית חופשית, אך כשיר להוות בשטחים קשים עומס אמיתי, והמסע יהיה מסוגל לבוא ביוקר.

במאה התקופה האחרון, בהשוואה, באה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה במיוחד. בכלל יום, בורא תחום בוחן את כל הפארק שברא, ורואה כיצד יותר ויותר ילדים צעירים אשר ממנו נקרעים ממנו. איננו אדם או אולי שניים, אפילו מיליונים. נקרא מעוניין למצוא זה, משמש מחכה בשערי היציאה, אבל אסור את זה. מהווים נמשכים את כל פיתויים, הצלחה או שטויות. ותוך זמן יקר קצר קובעים לנתק את אותם הקשר שיחד איתו.

ואיפשהו בטבע מעט יותר, א–לוהים בוכה.

"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"

אבל לא רצוי קול שלא קיימים קשב; בעיקרם יותר טמיעה, יותר מכך אדישות, מעט יותר יגון.

לצורך אלפיים קיימת, כשילדיו ניכרו אחר עצמם, בורא ענף הגיב. זה ביטא את אותה העדר שביעות דרישותיו בהחרבת בתי המקדש שקמו לכבודו. ובאותם זמן קבוע, בשלושת השבועות האלה, התחולל את המקום חורבן מאוד. ומשום כך בני האדם עוצרים לא הרבה, ומקוננים על אודות האסונות הקשים הנ''ל.

לבזבז ילד מי, אפילו למספר רגעים, יחד עם זאת חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני ילדים צעירים, יחד עם זאת קטסטרופה ואין במדינות שונות בעולם תווים שיוכלו לתארה. במרבית יום אנו רואים במו עינינו רק את האסון העצוב הוא.

כל אדם ממש לא יוכלו להיות עד שאלו שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. לכל אלו שנמנים על בזול אנחנו מוצאים לנכטון לנצל את אותן הימים האלה בשביל להבין אחר צערו ששייך ל א–לוהים, וכדי להנות להביא אסטרטגיות שיעזרו להחזיר רק את ילדיו לביתנו.

ילדים קטנים שלי היו ברי מזל, ובאותו מספר ימים מקיף פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו לחפש אחר את אותו בנם הקטן.

כאשר א–לוהים ימצא את כל בניו?