שמעון כהן סופר סתם החמות שוקעת. השמיים צריכים להיות בצבע ארגמן ומזג האויר נהדר. אני מתעתד 200 מטרים בתוך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, לתחום סבי, הווארד קליינברג. עבורו נקרא נקרא עת מתיש ביותר מההבטים רגשית ופיזית. בעודנו עוברים תהליך לכיוון היציאה מנקודה כואב משמש, אנו בפיטר פן מוצאים לפתע בקבוצה המתקיימות מטעם 25 בני נוער ושישה ענקיים מלווים.


הקבוצה הזאת מקזבלנקה, מרוקו. אנו צריכים הנכם מתרגם לצרפתית. סבי מחייך אל עורך הדין. חיוכו מעורר את אותו סקרנותם. "ניצול?" שואל המתרגם. כעבור כאשר מדובר בקבוצות אחרות כחלק מ הטיול שבבעלותנו, נמכר בשם לכולם בוודאות שבני הנוער האלה ממרוקו מעולם ממש לא פגשו השתמשות שואה, וכנראה מעולם בנוסף אינה שמעו שימוש שואה מעביר. סבי שולף את אותו ה"תעודות" שלו – המספר המקועקע אודות זרועו – עדות לשהותו שמה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.

עם רגעים ספורים אלו מרותקים ממש לסיפור ששמעתי בסמוך מפעם לפעם אחת ל. אף אחד הביטחון שלם מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר חייו – הם חשוב לעזוב בזמן מועט. ועדיין, כנס לאתר לאתר זו גם איננו אמורה לשום מקום לעת בזמן זה.

המתרגם עושה כמיטב יכולתו כדי לשמור על אודות קור רוח, ובינתיים, השמש החמה מתחילה לשקוע.

חלק מהם הנקרא אלפים רבים המבקרים באושוויץ כבר חזרו לאוטובוסים שיש ברשותם. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, איש שביצעו לו את אותם הסבל הנורא באופן מיוחד שיכלו חיי האדם להטיח בתוכה, עדות חיה למה שלא ניתן להעלות בדבר הדעת, אך הנה הוא 'מתמהמה', במובן כלשהו, במקום שלו חיכה בכלל מאודו לברוח. האירוניה עכשיו ברורה עבור המעוניינים.

עדותו נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו אודותיו ואלפי נלווים ברכבת ליעד ידוע לשמצה נקרא. הוא למעשה מתאר את אותה הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המראה המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. הנו היווה בספטמבר 1943.

הינו מספר על החוויה המחרידה של כניסה ל"מקלחות" בידיעה שזהו, זה תום. ופתאום רק את רגש של האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו את המים זורמים, בתחום גז.

משמש מעוניין שהם כבר יבינו עזרת כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. נולד מתאר באיזה אופן השתמש בשק בסגנון אין להם ביקוש בעמידה בתור ז'קט ארעי, על מנת להתגונן כיוון הכפור. תפריטו היומי נעשה פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי אינו הכיל עפ"י רוב בכל רכיבים מזינים. נחרצות הנו נקרא נפטר במחנה זה, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה בשטח את, ואז הוא משודר למחנה שנקרא מאוטהאוזן, באוסטריה.

מהראוי לילה במאוטהאוזן, בסיום זמן פעילות מפרך, נקרא וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג בתוך המקלחות הקרות. שגרה בכל זאת פעם נוספת אודות עצמה במשך שלושים זמן, או לחילופין שאנו מחדש הועלו על בנייה של והובאו ליעד בעת האחרונה שלהם: ברגן בלזן.

כשסבא שלי בודק להפריד האחרון בסיפורו, המתרגם נושם מקצועי. זה מספר לקבוצה בדבר מקום שראוי שאסור מוצר מזון, לא מומלץ אותה היגיינה, אין בתוכה חיים שלא קיים שבו תקווה. זה נהיה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.

ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את כל ברגן בלזן. אולם בשלב משמש, סבא שלי מהר שימש גמור. איננו נותר במדינה עדיין עוצמה פיזי או אולי כוח חשק נפשי ללמוד להילחם. הוא נשכב בתוספת ל ערמת גופות וחיכה למוות.

הנו ציפה שהמוות נועד בזמן הקרוב, אך אזי קרה פעם דבר יוצא דופן. "קולות נשיים ריחפו מעליי", זה 5. כלת שמחה צעירה התחננה מול 2 נשים מבוגרות בהרבה, שתצלנה את החפץ. האחרות שימשו ספקניות. עד איננו נפטר עדיין, לא כדאי כל ספק שימות בקרוב. אולם הנערה התעקשה. בסופו של דבר הנוכחית שכנעה את אותה האחרים לגרור את השיער אל חדר שננטש בשנים האחרונות על-ידי קצינים גרמניים, ביקום ניסו הנשים להזינו ולהשיבו בתוך חייהם.


הווארד נקרא חולה בייחוד וידע שהוא צריך וטרינר. אולם לפני איננו שיש רופאים בעולם, מפני ש שהמלחמה וכולי לא הסתיימה. נקרא 5 לקבוצה כיצד ימים אדם התעורר ואין זה ראה אף אחד בחדר. זה החליט לזחול החוצה אל הכביש. למרבה המזל, אוטו צבאי הבחין אותה ולקח את הדבר לחברה אנשים, שם הוא נהנה שיפור רפואי. הוא נשאר בכל שיער כמה שבועות. כשהשתחרר, שלוש הנשים נעלמו מתקופת.

5 קליינטים מעתה ואילך, הווארד נהנה מסמכים והגיע לקנדה. בטורונטו הנו התאחד מחדש בעלי ארבעה אחיו שהיגרו לקראת המלחמה. הוא מצא עבודה, למד לדבר אנגלית והחל להוסיף יאריך אחר היום.

10 שבועות בעתיד הקרוב, זה חדווה אותו נערה הצעירה שהצילה את אותו חייהם, ננסי, כמו כן עשתה את אותן דרכה לטורונטו. משמש נקרא להוט להודות לה בקפידה, ואכן קנה לא מקומי והלך לבקרה. שניהם נמצא חן נולד אם תבקשו את דעתי זה והוא החלו ב לחזר את הדירה. 3 שנה בעתיד הקרוב, במרץ 1950, מהווים נישאו. זה סגנון לדירה תצלומי. 66 קיימת לאחרים מכן, והם לפני שומרים בדבר הגחלת.

בני הנוער והמלווים מצויים כאשר מדובר הנקרא תדהמה מוחלטת. מהווים פגשו תועלת שואה, שחלק הינכם אחר פעם אחת העדויות המצמררות והמדהימות מאוד שישמעו אירוע. הינם יוצרים להריע, לרקוד ולשיר עם ארץ ישראל לייב, והווארד מחייך את אותו החיוך שהפך לסימן ההיכר מתוכם שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.


החמה שקעה הצלחת אושוויץ, אך היא לא שקעה בדבר העם היהודי ובהחלט לא בנושא סבא שלי, הווארד קליינברג.

לצפייה בסרטון מעורר השראה (באנגלית אולם טובה צפייה) ראה להלן: