המשך הצוואה מסוג יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב ממש מברך את אותה הנכדים אשר ממנו, אפרים ומנשה. נולד דורש בקשה מיוחדת ברורה משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!". שבע עשרה שנים לייב יעקב במצרים, ואפשר לנחש שהיה בתוכו די קל מאוד. מְדוּיָק לפני הרעב בישראל ובעולם, משפחת יעקב זכתה למעמד סוציאלי גבוה ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה הנקרא יעקב ברורה: לא להבין לחלום ששייך ל אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מן הטבע. אינו לשקוע בחיי רווחה במצרים, ולא למות ביקום. הפרשנים מדברים שיעקב דאגה שהמצרים יעשו לו ארוע הלוויה מלכותי, ויקברו אודותיו בקברים המפוארים שבבעלותם, וחשש בנוסף שהקבר אשר ממנו יהפוך למקדש. הוא מעדיף את אותו מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, בדבר פני פירמידות מפוארות לגבי גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", נולד אומר, למען שמהשפחה כולה אינן תשכח, אינם אחר עברה ובלתי את כל עתידה. יוסף בנו עונה למקום כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". עלינו פרשנים שאומרים שיוסף רק מציית לבקשת האב, אפילו מבטיח: נוסף על כך אני, כשיגיע יומי לעזוב את אותם אמא אדמה זה בטח, אבקש איננו להיקבר קיים – אך במדינת ישראל.